פרק ב' בעלילות "סימון ומיכל הספרי":
אז ככה.
לאחר שהצביעה הראשונה הייתה "בסדר גמור למעט הגימור" החלטתי, בהתייעצות עם פחח מעולה בעירי לעשות עם זה משהו.
הפחח המליץ לי לעשות "שלייף" (לשייף שכבה עם נייר מים עדין) ושכבה נוספת של צבע+ לכה.
מכיוון שלא עמדה לרשותי חנייה מקורה כמו בפעם הקודמת, מצאתי מחסה מהשמש והרוח בצילו של בניין נוסטלגי בק.גת. (שימו לב טוב- "מק דיוויד"!!!. אח"כ תוהים למה יש הגירה שלילית מהעיר)
לאחר שסיימתי את ה"שלייף", בדיוק ברגע בו סיימתי את בידוד האיזור החלה רוח מנשבת.
מה עושה איש חכם?
דופק בעיטה לקיר, מקלף הכל ומחכה לימים טובים יותר.
מה עושה איש חכם כמוני?
דופק בעיטה לקיר, מקלל את הזרת שכואבת וממשיך במלאכת הצביעה.
האמת? הכל היה בסדר עד שנגמר המיכל...
השכבה הייתה מצויינת, גם של הצבע וגם של הלכה. בכל אופן- כל עוד הייתה לכה.
תוך "משחק" עם זווית המיכל הועפו שפריצים מגעילים של לכה שהרסו את הגימור.
תוסיפו למשוואה איזה בוׁק אחד, זבל אשפתות, שמכל הרכבים בעולם החליט להשען דווקא על הרכב שלי.
מה חשבת לעצמך יא גוש קקי מפגר? שבגלל השמש כיסיתי חצי רכב עם עיתונים ודווקא את הפח השארתי חשוף? או שאולי חשבת שידעתי שתבוא להשען אז הכנתי לכבודך את הרכב?
(קיבל צרור ברכות רציני ונס כל עוד נפשו בו לאחר שראה את מבטי הזעם שלי תוך כדי זה שאני רץ לכיוונו.)
מה קיבלנו?
טביעות אצבע+נזילות+אי יכולת לתקן עקב נגמרות החומר=מפח נפש.
בגדול, זה לא נראה נורא בכלל, אפילו יש ברק.
הכל יבוא על מקומו בשלום לאחר שאני אקנה עוד מיכל לכה. הפעם בלי קיצורי דרך.
אם צריך, אני אכניס את הדלת לחדר. (ואקשור את הכלב לרכב
)